אשרי המאמין?

מאת עפרה מהודר, MSc
בוגרת פסיכולוגיה
ומוסמכת במדעי הרפואה

צילום: Debbie Gowen

התמונה הזאת לקוחה מתוך מאמר במדור הרפואה הפנימית של אתר הקולג' האמריקאי לרופאים (American College of Physicians). המאמר התפרסם באתר בשנת 2012. כותרת המאמר: "מטופלים, ותפילה תוך כדי טיפול רפואי". הוא מייצג גישה לא חדשה ברפואה, שרק מתחזקת בשנים האחרונות. זוהי המגמה של חקר הקשר בין רפואה לבין דת ורוחניות, ואף פיתוחו.

הרפואה, כידוע, התחילה את דרכה מן הדת. במאמר בכתב העת הרפואי Chest (למחלות לב וריאות) נאמר: "הדת היא הצורה העתיקה ביותר של טיפול רפואי" (Sulmasy, 2009, עמ' 1634). השאמאנים היו אנשי דת, שעסקו גם בטיפול. הטיפול שלהם נעשה על ידי ריטואלים דתיים. גם אלפי שנים אחר כך, אחרי שהופיעה הרפואה המדעית של היפוקרטס (ההוא מ"שבועת היפוקרטס"), ההבנה הייתה שהאל הוא הנותן את ההשראה והידע לרופאים, והוא זה שברא את אמצעי הריפוי – כגון צמחי המרפא. גישה זו מקובלת גם ביהדות (ע"ע תפילת הרופא) ואומצה על ידי הנצרות. רק בתקופת ההשכלה התחילה להופיע ביקורת על הקישור בין מדע הרפואה לדת. ובכל זאת כבר כעשרים שנה (בערך משנות ה-90 של המאה הקודמת), התחומים חוזרים להתחבר.

מהי רוחניות, לעומת דת? לפי הגדרה אחת, רוחניות היא הדרך שבה אדם מנהל את שגרת חייו ביחס לשאלת הטרנסצנדנטיות (ה"מֵעבר"). דת, לפי אותה הגדרה, היא מערכת של אמונות, טקסטים, טקסים ופרקטיקות אותם חולקת קהילה מסוימת, בהקשר לשאלת הטרנסצנדנטיות.

מדוע הרפואה מתעניינת בשאלות רוחניות? משום שמצבי פציעה, חולי, ובעיקר סוף החיים, מעוררים אצל אנשים רבים שאלות כמו:

"למה אני?"
שאלות על משמעותם של החיים, המוות ומטרת החיים
"האם קיימים חיים לאחר המוות?"
איזו משמעות יש לחיים שלי כאשר אני חלש, חולה, מעוות, או לא מועיל לחברה?
האם ניתן להשלים ולהגיע לסליחה עם קרובים שהתרחקו?
האם ניתן להמשיך להרגיש קרבה ושייכות למשפחה, חברים וקהילה למרות המחלה, או אפילו המוות המתקרב?

מחקרים על אוכלוסיות גדולות מראים שאנשים דתיים הם בריאים יותר מאנשים לא-דתיים. זאת ללא קשר על איזו דת מדובר. כמו כן, נראה שככל שההשתתפות באירועים דתיים רבה יותר, כך מצב הבריאות טוב יותר. מחקרים אלו נעשו תוך ניסיון לנטרל השפעה סטטיסטית של התנהגויות המוכתבות על ידי הדת, על הבריאות — או לפחות להעריך אותה. ייתכן למשל שמה שמשפיע על בריאות היהודים איננו האמונה באלוהים אלא השמירה על כשרות (סוג של משטר תזונתי), ובריאותם של נוצרים אולי מושפעת מנטייתם "לתת את הלחי השנייה".

אם בודקים את כל המשתנים בו זמנית (מחקר חתך),אז בהחלט קיימת אפשרות שאנשים בריאים יותר הולכים יותר לכנסייה בגלל שהם בריאים יותר (מסוגלים ללכת), ולא בגלל שהם מאמינים יותר. באותה מידה, אנשים בריאים יותר מסוגלים יותר ללכת למסיבות. אבל לא בטוח שהנוכחות במסיבות, או האמונה בתועלתן, היא שעושה אותם בריאים. הבעיה היא, כמובן, שקשה לדעת האם קשר זה הוא רק מתאם סטטיסטי, או קשר סיבתי של ממש. זאת משום שהאתיקה אוסרת לבצע "ניסוי קליני", שבו מקצים אנשים באופן אקראי לקבוצות דת שונות ("אתה תהיה נוצרי דתי, את תהיי בודהיסטית, ואתה – תהיה אתאיסט"), ואז לבדוק השפעה בריאותית… הדבר הכי קרוב לכך שניתן לעשות הוא לעקוב אחרי מדגם גדול של אנשים לאורך זמן, ולראות שמי שהיה דתי בתחילת המעקב, היה בסוף המעקב בריא יותר ממי שלא היה דתי בהתחלה. וזה אכן נעשה מספר פעמים.

הנה כמה מהממצאים, ממחקרים שנערכו במתודולוגיות שונות, וההסברים שהוצעו על ידי החוקרים:

במחקר שהתפרסם בכתב עת לבריאות הציבור, נעשה מעקב אחרי כ- 5000 איש במשך 28 שנים. האנשים בקבוצה סווגו לשתי קבוצות: אנשים שהולכים לכנסייה לפחות פעם בשבוע, לעומת אנשים שמבקרים בכנסייה פחות. אחרי 28 שנים, נמצא שהתמותה בקרב האנשים שביקרו בכנסייה יותר, הייתה נמוכה יותר באופן משמעותי. החוקרים טוענים כי ייתכן שההבדל בין הקבוצות נעוץ ביתר תמיכה חברתית ממנה נהנים האנשים המבקרים בכנסייה, מנישואין יציבים יותר, ומאורחות חיים נוספים שאינם קשורים דווקא לאמונה אבל אופייניים לאנשים דתיים (Strawbridge et al., 1997).
במחקר שבו מדגם של 462 מטופלים במרפאה לרפואת משפחה סווגו לשלוש רמות של "רוחניות", על פי שאלונים לדיווח עצמי. נמצא מתאם בין רמת הרוחניות לבין מצב הבריאות הכללי. ככל שאנשים דיווחו על רמת רוחניות גבוהה יותר, הם היו יותר בריאים, אובייקטיבית, ודיווחו פחות על סבל מכאבים (McBride et al., 1998). אולם לדעתי, מאחר שהמשתנים נמדדו בו זמנית, ממצא זה לא שולל אפשרות שהקשר הסיבתי הוא הפוך, ואנשים יותר בריאים פשוט פנויים יותר לעסוק ברוחניות. או שאנשים שכואב להם מתחילים לאבד את האמונה…
בקרב אפרו-אמריקאים בארה"ב, אנשים דתיים סבלו מתחלואה וגם מתמותה נמוכה יותר לעומת לא-דתיים . החוקרים מביאים מגוון ממצאים גם ממקורות אחרים, ומנסים לפרש מה הממצאים האלה מוכיחים, ומה הם לא מוכיחים. הם מסכמים זאת כך: "נראה שהשתתפות באירועים דתיים, במובן הרחב, היא בעלת השפעה בינונית בעוצמתה אבל מובהקת על תחלואה ותמותה בהמשך. דת, אם כן, דומה למגוון גורמים פסיכולוגיים, חברתיים והתנהגותיים המתווכים השפעות בריאותיות […] דוגמאות נוספות לגורמים כאלה הן: אירועי חיים מלחיצים (stressful life events), אישיות A, סגנון התמודדות, חוסן נפשי, מיקוד שליטה, אבל ושכול, וכן תמיכה חברתית" (Levin et al., 2005).
בסקירה בנושא פסיכיאטרייה באסיה, נאמר שאנשים אשר נאחזים בדת וברוחניות הם פחות מדוכאים מאנשים שאינם עושים זאת. ממצא זה מוסבר כך: "בפסיכיאטרייה, דת ורוחניות משחקים תפקיד מכריע בחיים האישיים והחברתיים של בני אדם. הן מהוות חלק מאמצעי בעל עוצמה רבה המסייע בתהליך הריפוי. אנשים רוחניים יודעים מהן המשמעות והמטרה בחייהם, יש להם אמונה חזקה בעצמם ובאלוהיהם, הם יכולים להתמודד עם לחצי החיים ביתר קלות, ויש להם יכולת להסתגל לכל מצב. הם חווים יתר סיפוק ושביעות רצון, הם חשים מדוכאים וחרדים לעתים רחוקות יותר, ואם זה קורה, הם מנסים להתגבר על כך באמצעות טקסים ופעילויות דתיות" (Chaudhry, 2008).

תהיינה הסיבות אשר תהיינה, כפי שאפשר להבין מהתמונה שבכותרת, כיום המגמה ברפואה היא להתחשב ברגשות דתיים ורוחניים במסגרת הטיפול הרפואי. בכתב עת העוסק בנושא כאבי ראש למשל, נאמר שהטיפול המומלץ בכאבי ראש כרוניים (כמו בכל כאב כרוני), הוא שילוב של טיפול תרופתי וטיפול התנהגותי. כחלק מהטיפול ההתנהגותי, מומלץ לעודד שימוש חיובי במערכת האמונות של החולה (2006,Banks ). המלצה דומה מובאת במאמר בנושא טיפולי פוריות (Roudsari et al., 2007). בטיפול תומך למחלות סרטן סופניות, ממליצים להיעזר בטיפול קבוצתי, בו דנים בדת, רוחניות ומשמעות החיים (Breitbart, 2002). אולם יש לציין שכאן כבר מדובר על שלב שבו, מבחינה רפואית, לא מצפים עוד להחלמה. במאמר שהוזכר בתחילת הרשומה הזאת (Sulmasy, 2009), נטען בפשטות שלרופאים יש "חובה מוסרית" לעסוק בסוגיות הרוחניות המטרידות את המטופלים שלהם.

מקורות

Sulmasy PD. Spirituality, Religion, and Clinical Care. Chest. 2009;135(6):1634-1642.

Koenig HG, Hays JC, Larson DB, et al. Does religious attendance prolong survival? A six-year follow-up study of 3,968 older adults. Journal of Gerontology. 1999;54:M370-M376.

McBride JL, Arthur G, Brooks R, et al. The relationship between a patient's spirituality and health experiences. Family Medicine. 1998;30:122-126.

Oman D, Reed D. Religion and mortality among the community-dwelling elderly. American Journal of Public Health. 1998;88:1469-1475.

Strawbridge WJ, Cohen RD, Shema SJ, et al. Frequent attendance at religious services and mortality over 28 years. American Journal of Public Health. 1997;87:957-961.

Gillum RF, King DE, Obisesan TO, et al. Frequency of attendance at religious services and mortality in a US national cohort. Annals of Epidemiology. 2008;18:124-129.

Levin J, Chatters LM, Taylor RJ. Religion, health and medicine in African Americans: implications for physicians. Journal of the National Medical Association. 2005 Feb;97(2):237-49.

Chaudhry HR. Psychiatric care in Asia: spirituality and religious connotations. International Review in Psychiatry. 2008 Oct;20(5):477-83.

Banks JW. The importance of incorporating faith and spirituality issues in the care of patients with chronic daily headache. Current Pain and Headache Reports. 2006 Feb;10(1):41-6.

Breitbart W. Spirituality and meaning in supportive care: spirituality- and meaning-centered group psychotherapy interventions in advanced cancer. Supportive Care in Cancer. 2002 May;10(4):272-80.

Roudsari RL, Allan HT, Smith PA. Looking at infertility through the lens of religion and spirituality: a review of the literature. Human Fertility. 2007 Sep;10(3):141-9.

מאמרים שלי בנושאים קרובים:
עקרונות הבריאות על פי הרמב"ם
צום – מדע ומסורת